מעריב יפצה מטפל אלטרנטיבי ב- 100,000 ש"ח בגין פרסומי לשון הרע

1.         בהחלטתי מיום 29.10.06 לעניין האחריות קיבלתי חלקית את התביעה וקבעתי כי הוכחה אחריותם של הנתבעים לפרסום לשון הרע אודות התובע, בעניינים הבאים: (א) הטענות בפרסום הראשון, כהגדרתו בהחלטה, לפיהן התובע ביצע בגברת רינה גנות (להלן - גברת גנות) מעשים מגונים, נגע באיבר מינה או החדיר את ידו לאיבר מינה. (ב) הטענות באותו פרסום כי התובע ניצל מינית וביצע מעשים מיניים בנשים אחרות, פרט לגברת גנות. (ג) הטענה בפרסום השני, כהגדרתו באותה החלטה, לפיה התובע ביצע בגברת גנות מעשים מיניים. בהמשך לקביעות אלה, יש להחליט בשאלת הפיצויים המגיעים לתובע. לענין זה אפנה עתה.

מטרות הפיצויים בלשון הרע

2.         הוצאת לשון הרע היא עוולה נזיקית. פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע, כבכל עוולה נזיקית, נועדה לשרת, בעיקרה, את התכלית של השבת המצב לקדמותו. על הפיצויים להביא את הנפגע, ככל שהדבר ניתן, למצב שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה. מובן, כי פיצוי כספי אינו יכול למחוק את פרסום לשון הרע ולהעבירו מן העולם. אכן, "כל סכום שבעולם אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב" (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, מ"ד מה (2) 489, 493). עם זאת, יש בפיצוי הכספי פן מתקן. "פיצוי כספי יכול גם לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה. הכרה שיפוטית זו עשויה לשקם במידה מסויימת הן את רגשותיו הפגועים של התובע והן את מעמדו בציבור, וגם בכך יש כדי להשיב את מצבו לקדמותו" (א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 369). ברוח זו נפסק, כי הפיצוי בגין הוצאת לשון הרע נועד לעודד את רוחו של הנפגע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם טוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראה רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 524 (2001)). מסגרת השיקולים הנשקלים בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע סוכמו באותה פרשה על ידי כבוד הנשיא ברק בדברים אלה (בעמוד 525):

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית ^-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית ^-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי."

3.         בהתאם לדברים אלה, גובה הפיצוי הנפסק צריך להיות מידתי. עליו להיגזר באופן סביר מטיב הפגיעה שנגרמה בנסיבות העניין וממידתה. עליו להביא בחשבון את אופן התנהגותם של הצדדים הרלוונטיים. עליה להביא בחשבון גם את הצורך שלא לפגוע באופן בלתי מידתי בחירות הביטוי. אכן, מקום בו נקבע כי קיימת אחריות בגין הוצאת לשון הרע, פירוש הדבר הוא כי נחצו הקווים הלגיטימיים התוחמים את חירות הביטוי. עם זאת, פסיקת הפיצוי עשויה להשפיע על מימושה המעשי של חירות הביטוי. פסיקת פיצוי מוגזם עלולה ליצור אפקט מצנן ומרתיע מפני פרסומים, אשר עשויה להיות להם חשיבות לציבור, מחשש למחיר כספי אשר לא ניתן יהיה לעמוד בו, אם יתברר כי הפרסום אינו מוגן על פי החוק. אף מכך יש להיזהר. בתוך כך, יש לתת משקל הולם לשיקולים הפועלים בכיוון הקטנת הנזק, ובכלל זה לאותם שיקולים המנויים בחוק איסור לשון הרע לעניין זה.

4.         דברים אלה יפים, בעיקרם, לנזק הלא ממוני, הנתבע בגין הוצאת לשון הרע. בכל הנוגע למקרים בהם נטען לנזק ממוני, חלים הכללים הרגילים, בגידרם על הטוען לנזק לפרטו כדבעי, ולהוכיח במידת ההוכחה הנדרשת קיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנטען ובין העוולה שבוצעה (ראו גם סעיף 76(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)).

5.         על רקע דברים אלה, אדון בטענות הצדדים לעניין הפיצויים להם זכאי התובע בתיק זה. אפתח בנזק הממוני. אחרי כן, אדון בנזק הלא ממוני.

נזק ממוני

6.         לטענת התובע, עובר לפרסומים נשוא התביעה, עסק לפרנסתו במתן טיפולים אלטרנטיביים. לטענתו ניהל מרפאה מצליחה בירושלים, שהיוותה את מקור פרנסתו עד אשר נאלץ לסגור אותה בחודש יולי 2005 בקירוב, בעקבות הפרסומים שנעשו בחודש נובמבר 2004. לטענת התובע יצא לו שם של מטפל מצליח. הוא השכיל לבנות לו מעגל של לקוחות קבועים ששבו וחזרו אליו לאור הצלחתו בריפוי ממשי של מחלות ובהטבת מצבם הפיזי והנפשי של מטופליו.  התובע טוען כי כתוצאה מהפרסומים ירד מספר הפניות אליו בחודש באופן דרסטי. לטענתו,  בין השנים 2002- 2004 טיפל ב- 20 מטופלים בשבוע בממוצע, ולעומת זאת בשנת 2005 המספר ירד ל- 10 בשבוע. מטופלים חדשים לא הגיעו למרפאה ואילו מטופלים ותיקים הפסיקו להגיע. קורס בהנחייתו ללימוד שיטת הטיפול ב"ביואנרגיה" נסגר ב- 2005 לטענתו, בשל כך שלא הגיעו מספיק מטופלים ומועמדים לקורס.

7.         לביסוס נזקיו האמורים הציג התובע דו"חות מס הכנסה לשנים 2002-2004 וכן מאזן בוחן לשנת 2005 עד לתאריך סגירתה של המרפאה באותה שנה. מדו"חות אלה עולה, כי בלא קשר לפרסומים, ועוד זמן רב לפני עשייתם, הסתמנה ירידה ממשית עקבית בהכנסות התובע מהמרפאה. כך, בשנת 2002 היתה לתובע הכנסה של 107,000 ש"ח. בשנת 2003 היתה ההכנסה 56,000 ש"ח, ירידה של כ - 48% לעומת ההכנסה בשנה הקודמת. בשנת 2004 נמשכה המגמה של ירידה בהכנסות. באותה שנה, היו ההכנסות 31,000 ש"ח, ירידה נוספת של כ - 45% בהכנסות לעומת 2003. בשנת 2005, לאחר הפרסומים, היתה ההכנסה 17,000 ש"ח, ירידה נוספת של כ - 45%. ניתן לראות, כי בשנת 2005 לא אירע דבר מה חריג. המגמה של ירידה בהכנסות נמשכה, בקצב דומה לזה שהיה בשנים שקדמו לאותה שנה. על רקע זה, לא אוכל לקבוע כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הירידה בהכנסות בשנת 2005, ובין הפירסומים נשוא התביעה.

8.         לא למותר לציין, כי נתוני ההכנסה לשנת 2005, בניגוד לקודמותיה, מתייחסים לתקופה של חצי שנה בלבד, עד לחודש יוני של אותה שנה. זאת, בניגוד למאזנים של השנים הקודמות, המתייחסים לשנים מלאות. עולה מכך, כי אם היה התובע ממשיך לעבוד בשנת 2005, היה עשוי להפיק הכנסות דומות לאלה של שנת 2004. גם על רקע זה אין בידי לקבוע כי הוכח נזק ממוני כלשהו לתובע כתוצאה מן הפרסומים.

9.         (א) עוד אוסיף, כי מן החומר שבפניי עולה כי סגירת המרפאה של התובע בשנת 2005, והפסקת פעילותו בה, היתה קשורה להדרדרות במצבו הבריאותי ואי יכולתו הפיסית להמשיך בעיסוקו, בלא קשר לפרסומים. מתצהירו של התובע על נספחיו, וכן מעדותו בפני, עולה כי מצבו הבריאותי של התובע לא היה בכי טוב באותה תקופה ואף לפניה. התובע סובל מסוכרת נעורים עוד משנת 1970, על כל הסיבוכים הנובעים ממנה. בשנים 2000 ו - 2003 לקה התובע באירועים מוחיים, שגרמו לו לשיתוק חלקי וזמני של פלגי הגוף השונים ולחולשה. עוד בשנת 2004 הוכר התובע כמוגבל בשיעור של 70% בניידות שלו. במסמך סיכום מחלה אוגוסט 2005, נספח ח' לתצהיר התובע, צויין כי עוד בשנת 2004, בטרם הפרסומים, אובחנה אצל התובע חסימה בעורקי רגליו. בשנת 2005 הוחמר מצבו של התובע. בעקבות נמק שהתפתח ברגלו השמאלית וכתוצאה מסיבוכי סכרת עבר ניתוח לכריתת כף הרגל ומאוחר יותר לכריתת השוק עצמה. לאחר ניתוחים אלה הוגדר כנכה 100% לצמיתות. התובע מצוי כיום בתקופת שיקום, נעזר בכסא גלגלים ובהתקן פרוטזה לצורך ניידות ואיננו עובד. יש לציין, כי על רקע בעיות של לחץ דם וסכרת התובע עבר ניתוח ברשתית עין ימין וטוען כי איננו רואה טוב אף בעין השניה, עין שמאל, שהראיה בה בעבר היתה תקינה.

(ב) בעדותו אישר התובע כי הקושי בראיה וכן הניתוח לכריתת הרגל מנעו ומונעים ממנו מתן  טיפולים  ללקוחות (פרוטוקול עמוד 34, שורות 14 - 19, וכן עמוד 35, שורות 7 - 11). התובע העיד כי המשיך לעבוד ולתפקד כל עוד רגליו וידיו לא נפגעו (פרוטוקול עמוד 36, שורות 10 - 11). על רקע כל אלה עולה המסקנה המסתברת, כי הסיבה העיקרית להפסקת עבודתו של התובע בשנת 2005 היא ההחמרה במצבו הרפואי, אשר מנעה את המשך עיסוקו כמטפל. גם מכך עולה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרסומים ובין נזק ממוני כלשהו שנגרם לתובע.

10.       פגיעה בבריאותו של התובע. התובע טען גם כי הפרסומים גרמו לו לנזק בריאותי. על פי הטענה, חלה החמרה רצינית במצבו הבריאותי כתוצאה ישירה מן הפרסומים. לא אוכל לקבל טענה זאת. לא הוצגה בפניי חוות דעת רפואית הקושרת בין ההחמרה הנטענת במצבו של התובע ובין הפרסומים. אכן, במישור הזמן, ניתן לזהות בשנת 2005, מספר חודשים לאחר הפרסומים, החמרה במצבו של התובע. עם זאת, אין בידי לקבוע כי ההחמרה נובעת מן הפרסומים. קיימת אפשרות סבירה לא פחות, אם לא יותר, כי המדובר במהלך טבעי של החמרה במחלה כרונית ממנה סובל התובע מזה שנים ארוכות, ואשר החמירה בשנים הסמוכות לפרסום. אכן, ההחמרה במצבו של התובע הסתמנה עוד קודם לפרסומים, ולכאורה הינה תוצאה טבעית של הבעיות הרפואיות מהן סובל התובע (סוכרת, לחץ דם ליקוי ראיה ועוד) מזה זמן רב. אין בפניי חוות דעת רפואית הקובעת אחרת. יש להוסיף ולהעיר, כי מן החומר שהגיש התובע עולה גם כי ההחמרה במצבו קשורה גם לאי קיום מעקב מסודר של התובע אחר מצבו (באשר לסוכרת), בהזנחה מצדו והעדר טיפול עקבי בבעיותיו הרפואיות, בניגוד להנחיות הרופא המטפל בו (לעניין סירובו של התובע לקבל טיפול רפואי, ראו גם נספחים ו'2, ו'6 לתצהירו). לנוכח כל אלה, אין בידי לקבוע כי הוכח, כנדרש, קשר סיבתי בין הפרסומים ובין מצבו הבריאותי הנוכחי של התובע.

11.       לנוכח כל אלה, אני קובע כי לא הוכחו נזק ממוני, או נזק גופני, כתוצאה מן הפרסומים. על רקע קביעה זו, אעבור לדון בטענות בדבר זכותו של התובע לפיצויים בגין נזק לא ממוני.

נזק לא ממוני

12.      סעד הפיצויים בעוולה של לשון הרע מותנה בקיומו של נזק. עם זאת, אין מדובר בנזק ממון דווקא. הנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי בגין כל נזק שגרם לו הפרסום, ובכלל זה בגין עוגמת נפש וסבל נפשי שחווה בעקבותיו. פיצוי זה "מתייחס לכאב, לסבל ולעגמת הנפש שנגרמו לאדם ולפגיעה בשמו הטוב, במעמדו ובכבודו בעיני החברה ובעיני עצמו"ב(ע"א (י-ם) 5452/04 כהן נ' מילר, בפסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט גל, 2.11.04). בעניין כהן צויין עוד, כי 

"להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד" (שם, פסקה 7).

13.      ודוק. חוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי עד לסך של 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק (סעיף 7א(ב) לחוק). הוראה זו נועדה להוסיף לתרופות העומדות ממילא לנפגע כתוצאה מעוולה של הוצאת לשון הרע. נפסק, כי הוראה זו "משקפת מגמת הרחבה של סמכות בתי המשפט לפסוק פיצוי גבוה למדי בגין הוצאת שם רע, אף ללא הוכחת נזק, 'כדי להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק', כלשון דברי ההסבר בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6) (פיצויים ללא הוכחת נזק), התשנ"ח 1998 (ה"ח 2748, התשנ"ח, עמ' 568)" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, תק-על 2006(4), 1410, בעמוד 1461; לתיקון האמור לחוק איסור לשון הרע, ראו גם י' קרניאל וע' ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן", עלי משפט ב (תשס"ב) 205). הוראת סעיף 7א(ב) אינה יוצרת, אפוא, סף עליון לפיצוי אשר בית המשפט מוסמך לפסוק כנזק לא ממוני בגין לשון הרע. ברוח זו נפסק בעניין כהן נ' מילר הנ"ל, כי מקום בו הוכחו נזקים, ולו כלליים ובלתי ממוניים, אין תחולה למגבלה הקבועה בסעיף 7א(ב) הנ"ל, ובית המשפט מוסמך לפסוק בגין נזקים אלה פיצויים העולים על סכום התקרה הקבוע בסעיף 7א(ב). בהתאם לגישה זו, אף נפסק באותה פרשה פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, בסכום של 300,000 ש"ח, אף כי לא הוכח קיומו של נזק ממוני כלשהו. על רקע עקרונות אלה, אבחן כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי.